מידת הענווה דורשת מאיתנו לזכור שאיננו יודעים הכול, שהדרך לא תמיד ברורה, ידועה וגלויה לעין. גישה מפוכחת היא מעשית וגם מלאה אפשרויות
“האדם צועד בערפל. אך כאשר הוא מביט לאחור כדי לשפוט אנשים מן העבר, הוא אינו רואה את הערפל שבדרכם. ממקומו בהווה, שהיה עתידם הרחוק, הדרך שלהם נראית לו ברורה לחלוטין, הראות טובה לכל אורכה. כשהוא מביט אחורה, הוא רואה את הדרך, הוא רואה את האנשים צועדים, הוא רואה את טעויותיהם, אבל לא את הערפל.”
מילן קונדרה, עדויות שהוכחשו: מסה בתשעה חלקים
יש משהו ייחודי בחוויה של הליכה בערפל. הערפל מבלבל את החושים שלנו. אנו יכולים לראות, אבל לא בבירור. ועם זאת, איננו נמצאים בחשיכה. אנחנו רגילים לחושך. בכל לילה, הוא מכסה את עולמנו. בכל פעם שאנו עוצמים עיניים, אנו מוקפים בו. בחושך, אנו יודעים את המגבלות שלנו ואנו רגילים לנווט בתוך גבולותיו. אנו מוכנים להתמודד עם הסכנה שאורבת בחושך. אך הערפל אינו כמו החשיכה. הערפל גם אינו דומה לאור יום מלא. באור, שבו אנחנו מרגישים בטוחים, אנו יכולים לראות למרחק, לכל הצדדים. אנו יכולים לראות סכנה מתקרבת ואנו רואים את הדרך שבה צעדנו, שבה אנו צועדים כרגע, ובה נצעד בהמשך.